כבכל שנה, גם חודש אוגוסט האחרון היווה קרקע פוריה לקונפליקט בין הורים לבין ארגון המורים, עקב איום השביתה הידוע והאופייני לתקופה זו. אלא שהפעם המחלוקת הסתעפה עוד יותר כאשר נוצרו מעין שתי מחנות בתוך ארגוני המורים; אלו שתומכים בשביתה ומאמינים בדרכו של הארגון, ואלו שמטילים ספקות בדרישות שמפנה אל משרד האוצר. תחת הקבוצה השנייה, נמנה בין השאר יובל סיון, שבעבר ניהל מוסדות חינוך וכיום הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.
״מערכת החינוך הפורמלית כפי שזו מתנהלת כיום בראשות משרד החינוך, היא מערכת מסואבת רוויה בכשלים, שמקורם אינו בתקצוב חסר של המדינה, אלא במשרד החינוך עצמו״, גורס סיון ומפנה אצבע מאשימה כלפי מבנה הניהול הנוכחי. הוא מדבר על כפילויות בתפקידים במטה משרד החנוך, אגפים מיותרים, עודף במפקחים ובמדריכים ארציים ואזוריים. לטענתו, במקום לייעל ולשפר את איכות ההוראה והרמה החינוכית, משרד החינוך מקשה על עבודתם של המורים והמנהלים בבתי הספר, שנקלעים לבירוקרטיה מיותרת שכל גוף פרטי כבר היה מזהה כמזיקה וגודע מן השורש.
את ההתנהלות הזו מתאר יובל סיון כמחדל מתמשך, שעולה הון עתק ומשלם המיסים הוא זה שמשלם את המחיר, ברמת החינוך שמקבלים ילדיו. כמי שאיכות הוראה אופטימלית והתנהלות פדגוגית שמציבה את התלמיד במרכז – הן נר לרגליו, סיון עבר ללמד בשוק הפרטי. זאת, על אף שהגיע להישגים כבירים במסגרת החינוך הציבורי. ״מערכת החינוך צריכה לתת דין וחשבון ללקוחות שלה – הילדים, ההורים. כאשר יעמוד בראשה אדם שיהיה אמיץ מספיק כדי לשנות את המבנה הארגוני ולהיפרד מכמה מאות בעלי תפקידים מיותרים, הכספים יוכלו להיות מנותבים למקומות הנכונים״. בראש סדר העדיפויות עומדת העלאת שכר המורים; ״זה יהווה פתרון כפול: ראשית, זה ימשוך כוח אדם איכותי למקצוע ויפתור את מצוקת המחסור במורים, ושנית, זה ישפר את רמת ההוראה; אדם שמתוגמל היטב, עובד יותר טוב״.
אם כן, ניתן לומר שהסערה התורנית הפנתה את הזרקור אל הקודקודים. נשאלת השאלה – מי מנהל את המנהלים של המערכת? בתור מי שביצע את המלאכה, הן במערכת הציבורית והן בפרטית, סבור יובל סיון קובע כי מערכת החינוך הפורמאלי כושלת במילוי תפקידה. יובל סיון מציע שהדרך לשגשוג בחינוך, עוברת בהשבת העצמאות והכבוד לסגל ההוראה, לצד אימוץ שיטות מהשוק הפרטי – צמצום בירוקרטיה והגברת יעילות.
