יובל סיוון מסביר במאמר זה על התהליכים שאפיינו את העולם היהודים למדינת ישראל מארצות ערב, בין אם זה ביבשה או בדרך הים.
* יהודים עולים מגלויות מתחסלות– כשני שלישים מכלל העולים לישראל מארצות האסלאם בשנים 1948- 1952 היו עולים מגלויות מתחסלות- עולים שחייהם היו בסכנה במדינות שחיו בהן, ומדינת ישראל הכירה בכך והבינה שהיא חייבת לפעול במהירות, להצילם ולהעלותם לישראל, מתאר יובל סיוון. במעמד זה היו קהילות היהודים מכמה מדינות במזרח התיכון: בלוב, בתימן ובעיראק והקהילות היהודיות שלהן הועלו לישראל במהירות רבה בשנים 1948- 1952.
* עלייה חשאית– יובל סיוון מספר על עליית היהודים מסוריה, ממצרים וממרוקו הייתה במסגרת עלייה חשאית. עלייה זו אורגנה תוך סיכון רב גם של היהודים בקהילה המקומית וגם של מבצעיה: הסוכנות היהודית, "המוסד", ארגונים יהודיים ובני הקהילה המקומית. היהודים הוברחו מהמדינות הללו בכל דרך אפשרית- ביבשה, בים ובאוויר. לעיתים התעלמו השלטונות המקומיים מהנעשה, לעיתים קיבלו תמורה כספית ולעיתים קיבלו מישראל תמורה באופן אחר, סיוע מדיני או כלכלי.
* יהודים עולים במסגרת עלייה מבוקרת– בשנות ה- 50 עלו לישראל יהודי טוניסיה, מרוקו ואיראן במסגרת מדיניות העלייה המבוקרת- העלייה הסלקטיבית, לפי יובל סיוון. קשייה של מדינת ישראל לקלוט עלייה גדולה עם הקמתה וההבנה שלא נשקפת סכנת חיים מיידית ליהודים בארצות אלה, הובילה לעלייה מבוקרת. במהלך העלייה המבוקרת נבחרו מועמדים לעלייה: צעירים, בריאים, בעלי מקצוע ובעלי יכולת לפרנס את משפחותיהם. בהתאם לתפיסה שיש להתכונן למצב שבו חיי יהודים יעמדו בסכנה, החל תהליך של ריכוז יהודי הכפרים בערים על מנת להגן עליהם עד למועד עלייתם. בעת הכנתם לעלייה, ניתן טיפול רפואי ליהודים שהיו חולים במחלות מידבקות, והחלמתם הייתה תנאי לעלייתם. לביצוע מדיניות העלייה המבוקרת הוקם באפריל 1950 המוסד לתיאום, שהשתתפו בו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית ותפקידו היה לתאם את הפעילות בענייני עלייה וקליטה. לכל מדינה נשלחו ממונה על העלייה מטעם הסוכנות ונציגים של משרד הבריאות שהיו בעיקר רופאים. בנוסף, פעלו בארגון העלייה גם ארגונים יהודיים בינלאומיים.
* העולים שוהים במחנות מעבר– בתהליך עלייתם שהו העולים מארצות האסלאם במחנות מעבר, שהם תחנות ביניים בדרך מארץ המוצא לארץ ישראל, מתאר יובל סיוון. קיומם של מחנות המעבר היה מותנה בהסכמתה של המדינה שבה הוקמו המחנות כאשר מחנות המעבר נוהלו בידי שליחים של מדינת ישראל ונציגים של ארגונים יהודיים בינלאומיים. יובל סיוון מוסיף, כי העולים מארצות האסלאם נאלצו להגיע למחנות המעבר, ולפעמים גם עברו ממחנה אחד לאחר. מחנות המעבר שימשו תחנות להחלמה ממחלות מידבקות כאשר תקופת השהות במחנות לא הייתה קבועה והיא יכלה להיות למשך ימים ספורים ולמשך כמה חודשים. לכן, הוקמו במחנות מסגרות ללימוד השפה העברית ולהכשרת העולים לקראת חייהם בארץ.
* העלייה כרוכה בקשיים ובסכנות– עליית היהודים מארצות האסלאם הייתה כרוכה בקשיים חומריים ובקורבנות בנפש. יובל סיוון אף מפרט:
א. יהודים עשירים השאירו רכוש רב בארצות מוצאם. רק מעטים הצליחו למכור את הרכוש שהיה בבעלותם וגם האנשים הללו מכרו את רכושם במחיר נמוך. כמו כן, היו ארצות שלא אפשרו ליהודים להוציא רכוש כלל.
ב. בעת השהות במחנות המעבר נפטרו יהודים רבים. חוקרים מניחים, שהבריאות הרופפת של היהודים המועמדים לעלייה בגלל תנאי חייהם לפני עלייתם, וקשיי הדרך עד למחנות המעבר גרמו למותם של מאות.
ג. הנסיעה ממקום למקום לוותה בלא מעט אסונות. יובל סיוון נותן לדוגמא, את בנובמבר 1949 התרחש אסון "ילדי אוסלו". האסון התרחש כשמטוס שהטיס ילדים מטוניסיה למחנה החלמה באסלו שבנורבגיה התרסק. 27 ילדים נהרגו ורק אחד ניצל. אסון נוסף קשור בטביעת הספינה "אגוז". בינואר 1961 יצאה הספינה "אגוז" ממרוקו לגיברלטר, שם הוקם מחנה מעבר לעולים. בדרך נקלעה הספינה לסערה וטבעה. מבין 43 נוסעיה רק 3 ניצלו.
מצרים- דוגמא למדינה אסלאמית שיצאו ממנה יהודים לארץ ישראל
* לפי יובל סיוון, במצרים התגוררו כ- 75 אלף יהודים, אך בנובמבר 1945 הסתמן הקץ להיסטוריה מפוארת רבת שנים של יהדות מצרים. עד אז האמינו ראשיה שהיא תוכל להתקיים בקרב האוכלוסייה הערבית, אלא שבהפגנות שערכו לאומנים ב- 2 בנובמבר 1945 לרגל 28 שנה להצהרת בלפור, פרצו מהומות שהיו ראשונות מסוגן במצרים בעת החדשה. המפגינים שדדו חנויות של יהודים, הרסו בתי כנסת ושרפו ספרי תורה, ועל קירות בניינים בערים הגדולות הופיעה הסיסמה "מוות ליהודים".
* בעקבות ההפגנות הללו התחילו המצרים לבצע מעצרים ולחוקק חוקים שפגעו ביהודים, כמו החרמת רכוש ואיסור לעסוק במקצועות חופשיים. חלק מהיהודים הסיק את המסקנה מייד, עלייה לארץ ישראל או הגירה לארצות אחרות.
* לאחר תוכנית החלוקה, ובייחוד עם הקמת מדינת ישראל וכניסתה של מצרים למלחמה, הורע מצבם של היהודים. מאות נעצרו באשמת פעילות ציונית, רכוש רב של יהודים עשירים הוחרם וחשבונות הבנק שלהם הוקפאו. בנוסף, בהתפרעויות בערים במצרים (בקהיר ובאלכסנדריה) שרפו מתפרעים בתי כנסת ובתי עסק של יהודים. כמו כן, במסגרת משטר החירום שנקבע במצרים, נאסרה על היהודים היציאה מהארץ. במצב זה אורגנה עלייה חשאית של יהודים ממצרים והיא הייתה מלווה בקשיים רבים.
לאחר הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים, בפברואר 1949, התאפשרה גם יציאת יהודים ממצרים, והם הגיעו לישראל דרך איטליה או צרפת. מצבה של הקהילה היהודית במצרים השתנה החל בינואר 1950 כאשר עלתה לשלטון ממשלת הוופד. בתקופה זו השתפר מצבם הביטחוני של היהודים, יהודים שנעצרו שוחררו והוחזר רכוש שהוחרם.
* במצרים נותרו כ- 40 אלף יהודים ומצבם הורע עם עליית נאצר לשלטון בשנת 1952. לאחר מלחמת סיני (1956) יובל סיוון מוסיף, הופלו היהודים לרעה מבחינה כלכלית ונאסר על קיומם של כל הארגונים היהודיים (בתי ספר, בתי חולים, תנועות נוער ומוסדות רווחה). היהודים הורשו לצאת ממצרים וכ- 35 אלף יהודים עזבו, מהם כ- 15 אלף לארץ ישראל. רכושם של כל היוצאים הוחרם והם הוחתמו על הצהרה שאין להם כל תביעות ממצרים ושהם מסכימים לא לשוב אליה עוד.
