יובל סיוון, מורה להיסטוריה לשעבר מסביר על עיקר מאפייני העליה של יהודי ארצות האיסלאם לארץ ישראל:
יהודים עלו מגלויות בהן נשקפה סכנה לקהילה – כשני שלישים מכלל העולים לישראל מארצות האסלאם בשנים 1948- 1952 היו עולים מגלויות 'מתחסלות' מסביר יובל סיוון – עולים שחייהם היו בסכנה במדינות שחיו בהן, ומדינת ישראל הכירה בכך והבינה שהיא חייבת לפעול במהירות, להצילם ולהעלותם לישראל. במעמד זה, היו קהילות היהודים מכמה מדינות במזרח התיכון: בלוב, בתימן ובעיראק והקהילות היהודיות שלהן הועלו לישראל במהירות רבה בשנים 1948- 1952.
יהודים עלו באופן חשאי– עליית היהודים מסוריה, ממצרים וממרוקו הייתה במסגרת עלייה חשאית. עלייה זו אורגנה תוך סיכון רב גם של היהודים בקהילה המקומית וגם של מבצעיה: הסוכנות היהודית, "המוסד", ארגונים יהודיים ובני הקהילה המקומית. היהודים הוברחו מהמדינות הללו בכל דרך אפשרית- ביבשה, בים ובאוויר. לעיתים התעלמו השלטונות המקומיים מהנעשה, לעיתים קיבלו תמורה כספית ולעיתים קיבלו מישראל תמורה באופן אחר, סיוע מדיני או כלכלי.
יהודים שעלו במסגרת עלייה מבוקרת – בשנות ה- 50 עלו לישראל יהודי טוניסיה, מרוקו ואיראן במסגרת מדיניות העלייה המבוקרת – העלייה הסלקטיבית. קשייה של מדינת ישראל לקלוט עלייה גדולה עם הקמתה וההבנה שלא נשקפת סכנת חיים מיידית ליהודים בארצות אלה מסביר סיוון, הובילה לעלייה מבוקרת. במהלך העלייה המבוקרת נבחרו מועמדים לעלייה: צעירים, בריאים, בעלי מקצוע ובעלי יכולת לפרנס את משפחותיהם. בהתאם לתפיסה שיש להתכונן למצב שבו חיי יהודים יעמדו בסכנה, החל תהליך של ריכוז יהודי הכפרים בערים על מנת להגן עליהם עד למועד עלייתם. בעת הכנתם לעלייה, ניתן טיפול רפואי ליהודים שהיו חולים במחלות מידבקות, והחלמתם הייתה תנאי לעלייתם. לביצוע מדיניות העלייה המבוקרת הוקם באפריל 1950 המוסד לתיאום, שהשתתפו בו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית ותפקידו היה לתאם את הפעילות בענייני עלייה וקליטה. לכל מדינה נשלחו ממונה על העלייה מטעם הסוכנות ונציגים של משרד הבריאות שהיו בעיקר רופאים. בנוסף, פעלו בארגון העלייה גם ארגונים יהודיים בינלאומיים.
העולים שהו במחנות ביניים – בתהליך עלייתם, שהו העולים מארצות האסלאם במחנות 'מעבר' מתאר יובל סיון, שהיוו כתחנות ביניים בדרך מארץ המוצא לארץ ישראל. קיומם של מחנות המעבר היה מותנה בהסכמתה של המדינה שבה הוקמו המחנות כאשר מחנות המעבר נוהלו בידי שליחים של מדינת ישראל ונציגים של ארגונים יהודיים בינלאומיים. העולים מארצות האסלאם נאלצו להגיע למחנות המעבר, ולפעמים גם עברו ממחנה אחד לאחר. מחנות המעבר שימשו תחנות להחלמה ממחלות מידבקות כאשר תקופת השהות במחנות לא הייתה קבועה והיא יכלה להיות למשך ימים ספורים ולמשך כמה חודשים. לכן, הוקמו במחנות מסגרות ללימוד השפה העברית ולהכשרת העולים לקראת חייהם בארץ.
