הכותרת מתוך הכתבה 'חינוך הוא לא מקצוע, הוא שליחות' משקפת תובנה עמוקה ומשמעותית, במיוחד לאור האתגרים הייחודיים שמערכת החינוך בישראל התמודדה איתם מאז אירועי 7

קראתי את הכתבה שפורסמה ב־כלכליסט על “מלחמת חפירות” – ועל המאגר החדש של רשות העתיקות – והיא עוררה בי רגשות מעורבים. מצד אחד, אני שמח

יובל לייכנר סיון, מורה בכיר להיסטוריה ארץ ישראל, במספר נקודות עיקריות על הרקע המדיני להכרזת מדינת ישראל 1948: ראשית, משרד החוץ האמריקאי החל יוזמה למניעת

תלמידי כיתות א' תמיד היו ברומטר לסוציולוגיה של החברה. כמה החברה "התחרדה" – כמה תלמידים יש בחינוך הממלכתי בכל עיר, כמה בממלכתי-דתי, כמה בחרדי העצמאי?

השפעת תהליכים דמוקרטיים, פלורליסטיים שהתרחשו בעולם בשנות השישים ומאוחר יותר בשנות ה 70-80 החלו להשפיע גם במדינת ישראל. העמדת היחיד וצרכיו במרכז החליפה את ראיית

רן ארז כבר 30 שנים בארגון המורים ביד רמה. ארגון עובדים, חשוב ככל שיהיה, לא יכול לקחת את חבריו – במקרה הזה את המורים ויתרה

התופעה של אנשים, מכל מיני פרופסיות, שעובדים בהוראה לא משרה מלאה היא לא חדשה בעליל. גלורפיקאציה של אנשי הייטק שעושים זאת – משמע עובדים גם

יובל סיון, ששימש כמורה להיסטוריה ולימים כמנהל בית ספר שש שנתי ברחובות, מסביר על שלושת הגורמים העיקריים ליציאת יהודי ארצות האיסלאם לארץ ישראל. 1. הקמת

הפתיחות של עולם העבודה לעבודה מרחוק, אפשרה לעובדים גמישות מדהימה, והיטתה לטובה את ה-Work Life Balance של מגזר שלם. במובן מסוים, קיבלנו את החיים שלנו